ORDINARY TIME: ODD YEARS

WEEK 23

SUNDAY
Amos 7:1-17

1 כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יְהוִה וְהִנֵּה יוֹצֵר גֹּבַי בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ וְהִנֵּה־לֶקֶשׁ אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ׃
2 וְהָיָה אִם־כִּלָּה לֶאֱכוֹל אֶת־עֵשֶׂב הָאָרֶץ וָאֹמַר אֲדֹנָי יְהוִה סְלַח־נָא מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא׃
3 נִחַם יְהוָה עַל־זֹאת לֹא תִהְיֶה אָמַר יְהוָה׃
4 כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יְהוִה וְהִנֵּה קֹרֵא לָרִב בָּאֵשׁ אֲדֹנָי יְהוִה וַתֹּאכַל אֶת־תְּהוֹם רַבָּה וְאָכְלָה אֶת־הַחֵלֶק׃
5 וָאֹמַר אֲדֹנָי יְהוִה חֲדַל־נָא מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא׃
6 נִחַם יְהוָה עַל־זֹאת גַּם־הִיא לֹא תִהְיֶה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה׃ ס
7 כֹּה הִרְאַנִי וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל־חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ׃
8 וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי מָה־אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס וָאֹמַר אֲנָךְ וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ בְּקֶרֶב עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא־אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ׃
9 וְנָשַׁמּוּ בָּמוֹת יִשְׂחָק וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ וְקַמְתִּי עַל־בֵּית יָרָבְעָם בֶּחָרֶב׃ פ
10 וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית־אֵל אֶל־יָרָבְעָם מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא־תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת־כָּל־דְּבָרָיו׃
11 כִּי־כֹה אָמַר עָמוֹס בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ׃ ס
12 וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל־עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח־לְךָ אֶל־אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל־שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא׃
13 וּבֵית־אֵל לֹא־תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא כִּי מִקְדַּשׁ־מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא׃ ס
14 וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל־אֲמַצְיָה לֹא־נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן־נָבִיא אָנֹכִי כִּי־בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים׃
15 וַיִּקָּחֵנִי יְהוָה מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה לֵךְ הִנָּבֵא אֶל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃
16 וְעַתָּה שְׁמַע דְּבַר־יְהוָה אַתָּה אֹמֵר לֹא תִנָּבֵא עַל־יִשְׂרָאֵל וְלֹא תַטִּיף עַל־בֵּית יִשְׂחָק׃
17 לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְאַדְמָתְךָ בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק וְאַתָּה עַל־אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ׃

Clement of Alexandria, Stromata, Liber 6 (PG 9, 295-298)

Ἦ γὰρ οὐχί, ἀποδημῶν πρὸς τὸν κύριον δι' ἀγάπην τὴν πρὸς αὐτόν, κἂν τὸ σκῆνος αὐτοῦ ἐπὶ γῆς θεωρῆται, ἑαυτὸν μὲν οὐκ ἐξάγει τοῦ βίου (οὐ γὰρ ἐπιτέτραπται αὐτῷ), ἐξήγαγεν δὲ τὴν ψυχὴν τῶν παθῶν (συγκεχώρηται γὰρ αὐτῷ) ζῇ τε αὖ νεκρώσας τὰς ἐπιθυμίας καὶ οὐκέτι συγχρῆται τῷ σώματι, μόνον δὲ αὐτῷ ἐπιτρέπει χρῆσθαι τοῖς ἀναγκαίοις, ἵνα μὴ τὴν αἰτίαν τῆς διαλύσεως παράσχῃ;

Πῶς οὖν ἔτι τούτῳ τῆς ἀνδρείας χρεία, μὴ γινομένῳ ἐν δεινοῖς, τῷ γε μὴ παρόντι, ὅλως δὲ ἤδη συνόντι τῷ ἐραστῷ; τίς δὲ καὶ σωφροσύνης ἀνάγκη μὴ χρῄζοντι αὐτῆς; τὸ γὰρ ἔχειν τοιαύτας ἐπιθυμίας, ὡς σωφροσύνης δεῖσθαι πρὸς τὴν τούτων ἐγκράτειαν, οὐδέπω καθαροῦ, ἀλλ' ἐμπαθοῦς, ἀνδρεία τε διὰ φόβον καὶ δειλίαν παραλαμβάνεται. οὐ γὰρ δὴ πρέπον ἔτι τὸν φίλον τοῦ θεοῦ, ὃν προώρισεν ὁ θεὸς πρὸ καταβολῆς κόσμου εἰς τὴν ἄκραν ἐγκαταλεγῆναι υἱοθεσίαν, ἡδοναῖς ἢ φόβοις περιπίπτειν καὶ περὶ τὴν καταστολὴν ἀπασχολεῖσθαι τῶν παθῶν.

τολμήσας γὰρ φήσαιμ' ἄν· καθάπερ προωρισμένως κεῖται δι' ὧν πράξει καὶ οὗ τεύξεται, οὕτως καὶ αὐτὸς προορίσας ἔχει δι' ὧν ἔγνω ὃν ἠγάπησεν, οὐκ ἔχων δυστέκμαρτον τὸ μέλλον, καθάπερ οἱ πολλοὶ στοχαζόμενοι βιοῦσιν, ἀπειληφὼς δὲ διὰ πίστεως γνωστικῆς, ὃ τοῖς ἄλλοις ἄδηλον. κἄστιν αὐτῷ δι' ἀγάπην ἐνεστὸς ἤδη τὸ μέλλον·.

πεπίστευκεν γὰρ διά τε τῆς προφητείας διά τε τῆς παρουσίας τῷ μὴ ψευδομένῳ θεῷ καί, ὃ πεπίστευκεν, ἔχει καὶ κρατεῖ τῆς ἐπαγγελίας (ἀλήθεια δὲ ὁ ἐπαγγειλάμενος) καὶ τὸ τέλος τῆς ἐπαγγελίας διὰ τῆς ἀξιοπιστίας τοῦ ἐπαγγειλαμένου κατ' ἐπιστήμην βεβαίως ἀπείληφεν.

ὁ δὲ τὴν ἐν οἷς ἐστι κατάστασιν βεβαίαν τῶν μελλόντων κατάληψιν εἰδὼς δι' ἀγάπης προαπαντᾷ τῷ μέλλοντι. αὐτίκα οὐδὲ εὔξεται τυχεῖν τῶν τῇδε ὁ τεύξεσθαι πεπεισμένος τῶν ὄντως ἀγαθῶν, ἔχεσθαι δὲ ἀεὶ τῆς ἐπηβόλου καὶ κατορθωτικῆς πίστεως. καὶ πρὸς τοῖσδε παμπόλλους ὡς ὅτι μάλιστα ὁμοίους αὐτῷ γενέσθαι εὔξεται, εἰς δόξαν τοῦ θεοῦ, ἣ κατ' ἐπίγνωσιν τελειοῦται· σωτήριος γάρ τις ὁ τῷ σωτῆρι ἐξομοιούμενος, εἰς ὅσον ἀνθρωπίνῃ φύσει χωρῆσαι τὴν εἰκόνα θέμις, ἀπαραβάτως τὰ κατὰ τὰς ἐντολὰς κατορθῶν· τὸ δ' ἔστι ἔχει θρῃσκεύειν τὸ θεῖον διὰ τῆς ὄντως δικαιοσύνης, ἔργων τε καὶ γνώσεως.

GOSPELS FOR THE THREE CYCLES
*A* , *B* , *C*
Te Deum [English]
Prayer

MONDAY
Amos 8:1-14

1 ס כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יְהוִה וְהִנֵּה כְּלוּב קָיִץ׃
2 וַיֹּאמֶר מָה־אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס וָאֹמַר כְּלוּב קָיִץ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי בָּא הַקֵּץ אֶל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא־אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ׃
3 וְהֵילִילוּ שִׁירוֹת הֵיכָל בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה רַב הַפֶּגֶר בְּכָל־מָקוֹם הִשְׁלִיךְ הָס׃ פ
4 שִׁמְעוּ־זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית עֲנִוֵּי־אָרֶץ׃
5 לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה־בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה׃
6 לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר׃
7 נִשְׁבַּע יְהוָה בִּגְאוֹן יַעֲקֹב אִם־אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל־מַעֲשֵׂיהֶם׃
8 הַעַל זֹאת לֹא־תִרְגַּז הָאָרֶץ וְאָבַל כָּל־יוֹשֵׁב בָּהּ וְעָלְתָה כָאֹר כֻּלָּהּ וְנִגְרְשָׁה וְנִשְׁקָה כִּיאוֹר מִצְרָיִם׃ ס
9 וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר׃
10 וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל וְכָל־שִׁירֵיכֶם לְקִינָה וְהַעֲלֵיתִי עַל־כָּל־מָתְנַיִם שָׂק וְעַל־כָּל־רֹאשׁ קָרְחָה וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר׃
11 הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְהוָה׃
12 וְנָעוּ מִיָּם עַד־יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד־מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת־דְּבַר־יְהוָה וְלֹא יִמְצָאוּ׃
13 בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא׃
14 הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרוֹן וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר־שָׁבַע וְנָפְלוּ וְלֹא־יָקוּמוּ עוֹד׃

John Chrysostom, Homily 30 (Latin) (PLS 4, 825-826.828-830)

«Dominus regit me, et nihil mihi deeerit.» Videte quomodo se commendat ecclesia ore filiorum suorum: quia vere quem deus regit, nec cadere potest, nec errare. Iste rex noster, qui regit quotidie corda et corpora nostra, interiores et exteriores sensus conservat, et nihil deficit.

Forte aliqui dicunt, quia quem regit deus, et nihil ei deficit, tantummodo de temporalibus sentit. Quid est nihil deficere, nisi petentibus aurem patentem praebere ? Et regit, et nihil negat. Quod dixit, Nhil deerit, magnum est. Quando deo non peccatur, donat sapientiam, prudentiam, temperantiam, fortitudinem, et iustitiam: Cum ista non defecerint, quid quaerit avarus? in istis virtutibus totus deus se refundit: et in quo totus est deus, nunquam erit reus.

«Dominus regit me, et nihil mihi deerit.» Sequitur versiculus  «In loco pascuae ibi me collocavit.» Grandis est ista pascua. Epulae istae et semper satiant, et nunquam deficiunt. Nam vultis nosse, quomodo pascit deus praestolatores suos, id est, sustinentes se? dixit propheta:  In illis diebus mittam in eis, non dico famem panis, aut sitim aquae, sed audiendi uerbum dei. In isto campo legis et in floribus testimonium cum anima nostra venerit, reficitur, pascitur, nutritur, pinguescit, exultat in simplicitate cordis : proficit ibi anima collocata, requiescit, exultat, et gloriatur.

Iste pastor bonus, qui posuit animam suam pro ouibus suis, talia dedit pascua credentibus, sperantibus, pervenientibus ibi collocavit animas fundatas sine motu. Ergo in loco pascuae ibi me collocavit. Sequitur, dicens: Super aquam refectionis educauit me, animam meam conuertit. Magna ista aqua... Abluit sordes, tollit maculas, rudem facit aptum, expolians veterem hominem cum actibus suis, induens nouum eum, qui secundum deum creatus est.

Haec aqua primatum tenet in elementis. Sed cum istud elementum acceperit spiritum sanctum, fit sacramentum:  et iam non erit aqua potationis, sed sanctificationis: non erit aqua communis, sed refectionis. Per istam aquam educit, purgatos facit perfectos, ratione claritatis et gratiae illuminans et replens eos : ut ubi abundauerat peccatum, faceret divites in gratia...

Sequitur, dicens: «Impinguasti in oleo caput meum, et calix tuus inebrians quam praeclarus est.» Gratias tibi domine lesu, qui ostendisti nobis istud oleum... Istud oleum agnoscimus oleum chrismatis. Christus enim dicitur unctus, Christiani, ab unctione... Qualis est iste calix, audite. Ipse est calix, qui fuit in «manu domini vini meri, plenus mixto, et inclinauit ex hoc in hunc.» Veruntamen «faex eius non est exinanita.» Iste calix est, de quo clamavit tempore passionis, dicens: Pater, si fieri potest, transeat a me calix iste, Et quia obedientiae nobis formam dedit, subsecutus adiunxit «Veruntamen non sicut ego volo, sed sicut tu vis. De isto calice bibit ecclesia, inebriavit martyres... Sed quam praeclarus est iste calix, videte quanta est claritas in toto mundo ex passionibus apostolorum et martyrum.

TUESDAY
Amos 9:1-15

1 רָאִיתִי אֶת־אֲדֹנָי נִצָּב עַל־הַמִּזְבֵּחַ וַיֹּאמֶר הַךְ הַכַּפְתּוֹר וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים וּבְצַעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָּם וְאַחֲרִיתָם בַּחֶרֶב אֶהֱרֹג לֹא־יָנוּס לָהֶם נָס וְלֹא־יִמָּלֵט לָהֶם פָּלִיט׃
2 אִם־יַחְתְּרוּ בִשְׁאוֹל מִשָּׁם יָדִי תִקָּחֵם וְאִם־יַעֲלוּ הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אוֹרִידֵם׃
3 וְאִם־יֵחָבְאוּ בְּרֹאשׁ הַכַּרְמֶל מִשָּׁם אֲחַפֵּשׂ וּלְקַחְתִּים וְאִם־יִסָּתְרוּ מִנֶּגֶד עֵינַי בְּקַרְקַע הַיָּם מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת־הַנָּחָשׁ וּנְשָׁכָם׃
4 וְאִם־יֵלְכוּ בַשְּׁבִי לִפְנֵי אֹיבֵיהֶם מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת־הַחֶרֶב וַהֲרָגָתַם וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה׃
5 וַאדֹנָי יְהוִה הַצְּבָאוֹת הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ וַתָּמוֹג וְאָבְלוּ כָּל־יוֹשְׁבֵי בָהּ וְעָלְתָה כַיְאֹר כֻּלָּהּ וְשָׁקְעָה כִּיאֹר מִצְרָיִם׃
6 הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתוֹ וַאֲגֻדָּתוֹ עַל־אֶרֶץ יְסָדָהּ הַקֹּרֵא לְמֵי־הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ יְהוָה שְׁמוֹ׃
7 הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יְהוָה הֲלוֹא אֶת־יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר׃
8 הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי יְהוִה בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת־בֵּית יַעֲקֹב נְאֻם־יְהוָה׃
9 כִּי־הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל־הַגּוֹיִם אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא־יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ׃
10 בַּחֶרֶב יָמוּתוּ כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי הָאֹמְרִים לֹא־תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ הָרָעָה׃
11 בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת־סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת־פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם׃
12 לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת־שְׁאֵרִית אֱדוֹם וְכָל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם נְאֻם־יְהוָה עֹשֶׂה זֹּאת׃ פ
13 הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל־הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה׃
14 וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת־יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת־פְּרִיהֶם׃
15 וּנְטַעְתִּים עַל־אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃

Bede the Venerable, Homily 1, 16 (CCL. 122, 117-118)

Nos ergo, fratres carissimi, nos sumus populus dei qui aegyptiae seruitutis iugo per mare rubrum liberati euasimus quia per aquam baptismi remissionem peccatorum quae nos premebant accepimus; nos qui inter aerumnas uitae praesentis quasi in siccitate heremi promissum nobis patriae caelestis expectamus ingressum in qua uidelicet heremo siti periclitamur ac fame spiritali deficere, si non redemptoris nostri nos dona confirmant, si non incarnationis eius sacramenta renouant.

Ipse est enim manna qui nos uictu caelesti ne in huius saeculi itinere deficiamus recreat; ipse petra quae spiritalibus nos donis inebriat quae ligno crucis percussa poculum nobis uitae suo de latere manauit. Vnde dicit in euangelio: ego sum panis uitae; qui ueniet ad me non esuriet et qui credit in me non sitiet umquam. Et congruente satis figurarum ordine primo populus per mare saluatus est ac sic ad cibum mannae atque ad petram potionis mystice peruenit quia primum quidem aqua nos regenerationis abluit ac deinde ad participationem sacri altaris ubi redemptoris nostri carni ac sanguini communicemus transmittit. Haec de mysterio petrae spiritalis a qua et primus pastor ecclesiae nomen accepit et in quo totius sanctae ecclesiae fabrica immobilis et inconcussa persistit et per quam ipsa ecclesia nascitur ac nutritur latius exponendo dicere libuit quia solent artius multo et aliquando dulcius inhaerere cordibus audientium ea quae figurarum antiquitate praemissa sic demum noua spiritaliter explanatione dilucidantur quam quae sine ullis figurarum exemplis simplici tantum narratione credenda uel agenda monentur.

Curemus autem, fratres carissimi, ut huius petrae praesidio semper adhaerentes nulla labentium rerum contrarietate terrente nulla blandiente serenitate a fidei firmitate diuellamur. Neglectis deliciis temporalibus sola nos in praesenti redemptoris nostri dona caelestia delectent sola inter aerumnas saeculi spes uisionis illius consoletur.

Recolamus seduli egregium dauid prophetae et regis exemplum qui cum in tantis regni adfluentis honoribus ac diuitiis nullum animae suae solatium possit inuenire tandem erecto ad superna desideria mentis intuitu memor fuit dei et delectatus est. Vt que ad eandem eius uisionem peruenire mereamur obstacula uitiorum quae hanc inpedire solent satagemus a nostro et corpore et mente secludere. Neque enim ad eum nisi rectis operum gressibus peruenitur neque facies eius munda nisi a mundis corde uidetur. Beati autem mundo corde quoniam ipsi deum uidebunt. Quod ipse nobis praestare dignetur qui est promittere dignatus iesus christus deus et dominus noster qui uiuit et regnat cum patre in unitate spiritus sancti per omnia saecula saeculorum. Amen.

WEDNESDAY
Hosea 1:1-9; 3:1-5

1 דְּבַר־יְהוָה אֲשֶׁר הָיָה אֶל־הוֹשֵׁעַ בֶּן־בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל׃
2 תְּחִלַּת דִּבֶּר־יְהוָה בְּהוֹשֵׁעַ פ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח־לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי־זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי יְהוָה׃
3 וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת־גֹּמֶר בַּת־דִּבְלָיִם וַתַּהַר וַתֵּלֶד־לוֹ בֵּן׃
4 וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל כִּי־עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת־דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל־בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
5 וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְשָׁבַרְתִּי אֶת־קֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל׃
6 וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בַּת וַיֹּאמֶר לוֹ קְרָא שְׁמָהּ לֹא רֻחָמָה כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי־נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם׃
7 וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם וְהוֹשַׁעְתִּים בַּיהוָה אֱלֹהֵיהֶם וְלֹא אוֹשִׁיעֵם בְּקֶשֶׁת וּבְחֶרֶב וּבְמִלְחָמָה בְּסוּסִים וּבְפָרָשִׁים׃
8 וַתִּגְמֹל אֶת־לֹא רֻחָמָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן׃
9 וַיֹּאמֶר קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא־אֶהְיֶה לָכֶם׃...
3: 1 וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי עוֹד לֵךְ אֱהַב־אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת כְּאַהֲבַת יְהוָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵם פֹּנִים אֶל־אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים׃
2 וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים׃
3 וָאֹמַר אֵלֶיהָ יָמִים רַבִּים תֵּשְׁבִי לִי לֹא תִזְנִי וְלֹא תִהְיִי לְאִישׁ וְגַם־אֲנִי אֵלָיִךְ׃
4 כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים׃
5 אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל־יְהוָה וְאֶל־טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים׃

Baldwin of Canterbury, Treatise 10 (PL 204, 513-514.516)

Fortis est mors, quae nos munere vitae valet destituere. Fortis est dilectio, quae ad usum melioris vitae valet restituere.

Fortis est mors, quae nos exuviis hujus corporis potens est spoliare. Fortis est dilectio, quae mortis spolia potens est diripere, nobisque resignare.

Fortis est mors, cui non valet omnis homo resistere. Fortis est dilectio, ut ipsam valeat triumphare, aculeum ejus obtundere, contentionem sedare, victoriam confundere. Erit enim quando insultabitur, quando dicetur: Ubi est mors aculeus tuus? Ubi est mors contentio tua?

Fortis est ut mors dilectio, quia mors mortis est Christi dilectio. Propter quod dicit: Ero mors tua, o mors; morsus tuus ero, inferne. Dilectio quoque, qua a nobis diligitur Christus, et ipsa fortis est ut mors, cum sit ipsa quasi quaedam mors, utpote veteris vitae exstinctio, et vitiorum abolitio, et mortuorum operum depositio.

Haec autem dilectio nostra ad Christum, quaedam vicissitudo est, quamvis impar dilectionis ipsius quoad nos, et coimaginata similitudo. Ipse enim prior dilexit nos, et per exemplum amoris quod nobis proposuit, factus est nobis signaculum, quo efficiamur conformes imaginis ipsius, imaginem terreni deponentes, et imaginem coelestis portantes, sicut dilecti sumus, sic et eum diligentes. In hoc enim nobis relinquit exemplum, ut sequamur vestigia ejus.

Propter quod dicit: Pone me ut signaculum super cor tuum. Ac si diceret: Ama me, sicut amo te. Habe me in mente tua, in memoria tua, in desiderio tuo, in suspirio tuo, in gemitu et singulte tuo. Memento, homo, qualem te fecerim, quantum creaturis caeteris te praetulerim; quali dignitate te nobilitaverim, quomodo gloria et honore te coronaverim, quo modo paulo minus ab angelis te minoraverim, quomodo sub pedibus tuis omnia subjecerim. Memento, non solum quanta tibi fecerim, sed quam dura, quam indigna pro te pertulerim; et vide, si non inique agis contra me, si non amas me. Quis enim te sic amat, ut ego? Quis te creavit, nisi ego? Quis te redemit, nisi ego? Quis defensor vitae tuae periculum duelli subiit, nisi ego?...

Aufer a me, Domine, cor lapideum, aufer cor coagulatum, aufer cor incircumcisum; da mihi cor novum, cor carneum, cor mundum! Tu cordis mundator, et mundi cordis amator, posside cor meum et inhabita, continens et implens, superior summo meo et interior intimo meo! Tu forma pulchritudinis et signaculum sanctitatis, signa cor meum in imagine tua; signa cor meum sub misericordia tua, Deus cordis mei, et pars Deus mea, in aeternum. Amen.

THURSDAY
Hosea 2:4,8-25

4 רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי־הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ׃...
8 לָכֵן הִנְנִי־שָׂךְ אֶת־דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים וְגָדַרְתִּי אֶת־גְּדֵרָהּ וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא׃
9 וְרִדְּפָה אֶת־מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא־תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל־אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה׃
10 וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל׃
11 לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת־עֶרְוָתָהּ׃
12 וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת־נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא־יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי׃
13 וְהִשְׁבַּתִּי כָּל־מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ׃
14 וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְנוּ־לִי מְאַהֲבָי וְשַׂמְתִּים לְיַעַר וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה׃
15 וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת־יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם־יְהוָה׃ פ
16 לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל־לִבָּהּ׃
17 וְנָתַתִּי לָהּ אֶת־כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת־עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ־מִצְרָיִם׃ ס
18 וְהָיָה בַיּוֹם־הַהוּא נְאֻם־יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא־תִקְרְאִי־לִי עוֹד בַּעְלִי׃
19 וַהֲסִרֹתִי אֶת־שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא־יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם׃
20 וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם־עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן־הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח׃
21 וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים׃
22 וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת־יְהוָה׃ ס
23 וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם־יְהוָה אֶעֱנֶה אֶת־הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת־הָאָרֶץ׃
24 וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת־הַדָּגָן וְאֶת־הַתִּירוֹשׁ וְאֶת־הַיִּצְהָר וְהֵם יַעֲנוּ אֶת־יִזְרְעֶאל׃
25 וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת־לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא־עַמִּי עַמִּי־אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי׃

John of the Cross, Spiritual Canticle, 39:4-7

En la transformación que el alma tiene en esta vida para esta misma aspiración de Dios al alma, y del alma a Dios con mucha frecuencia, con subidisimo deleite de amor en el alma, aunque no en relevado y manifiesto grado, como en la otra vida. Porque esto es lo que entiendo que quiso decir San Pablo cuando dijo: Quoniam autem estis Filii, misit Deus Spiritum Filii sui in corda vestra clamantem: Abba, Pater; esto es: Por cuanto sois hijos de Dios, envió Dios en vuestros corazones el espiritu de su Hijo, clamando al Padre. Lo cual en los beatificos de la otra vida y en los perfectos de esta es las dichas maneras.

Y no hay que tener por imposible que el alma pueda una cosa tan alta, que el alma aspire en Dios como Dios aspira en ella por modo participado. Porque, dado que Dios le haga merced de unirla en Santisima Trinidad, en que el alma le hace deiforme y Dios por participación, qué increible cosa es que obre ella también su obra de entendimiento, noticia y amor, o por mejor decir, la tenga obrada en la Trinidad juntamente con ella como la misma Trinidad? Pero por modo comunicado y participado, obrándolo Dios en la misma alma, porque esto es estar transformada en las tres personas en potencia y sabiduria y amor, y en esto es semejante el alma a Dios, y para que pudiese venir o esto la crió a su imagen y semejanza.

Y como esto sea, no hay más saber ni poder para decirlo, sino dar a entender cómo el Hijo de Dios nos alcanzó este alto estado y nos mereció este subido puesto de poder ser hijos de Dios; y asi lo pidió al Padre él mismo por San Juan, diciendo: Pater quos dedisti mihi, volo, ut ubi sum ego, et illi sint mecum ut videant claritatem meam quam dedisti mihi; que quiere decir: Padre, quiero que los que me has dado, de donde yo estoy, ellos también estén conmigo para que vean la claridad que me diste; es a saber, que hagan por participación en nosotros la misma obra que yo por naturaleza, que es aspirar el Espiritu Santo.

Y dice más: Non pro eis autem rogo tantum, sed, et pro eis, qui credituri sunt per verbum corum in me: ut omnes unum sunt, sicut tu Pater in me, et ego in te, ut et ipsi in nobis unum sint: ut credat mundus, quia tu me misisti. Et ego claritatem quam dedisti mihi, dedi eis, ut sint unum sicut et nos unum sumus. Ego in eis, et tu in me: ut sint consummati in unum: et cognoscat mundus quia tu me misisti, et dilexisti eos, sicut et me dilexisti; esto es: Mas no ruego, Padre, solamente por estos presentes, sino también por aquellos que han de creer por su doctrina en mi; que todos ellos sean una misma cosa de manera que tú, Padre, estás en mi y yo en ti, asi ellas en nosotros sean una misma cosa. Y yo la claridad que me has dado he dado a ellos para que sean una misma cosa, como nosotros somos una misma cosa. Yo en ellos, y tú en mi, para que sean perfectos en uno; porque conozca el mundo que tú me enviaste y los amaste como me amaste a mi. Que es comunicándoles el mismo amor que al Hijo, aunque no naturalmente como al Hijo, sino, como habemos dicho, por unidad y transformación de amor; como tampoco se entiende aqui quiere decir el Hijo al Padre que sean los santos una cosa esencial y naturalmente, como lo son el Padre y el Hijo están en unidad de amor.

De donde las almas estos mismos bienes poseen por participación que él por naturaleza; por lo cual verdaderamente son dioses por participación semejantes y compaeros suyos de Dios. De donde San Pedro dijo: Gratia vobis, et pax adimpleatur in cognitione Dei, et Christi Jesu Domini Nostri: quomodo omnia nobis Divinae Virtutis suae quae ad vitam et pietatem donata sunt, per cognitionem ejus, qui vocabit nos propria gloria, et virtute, per quem maxima, et pretiosa nobis promissa donavit; ut per haec efficiamini Divinae consortes naturae...

Hasta aqui son palabras de San Pedro, en que claramente da a entender que el alma participará al mismo Dios, que será obrando en él acompaadamente con él la obra de la Santisima Trinidad de la manera que habemos dicho, por causa de la unión sustancial entre el alma y Dios; lo cual, aunque se cumple perfectamente en la otra vida todavia, en ésta, cuando se llega el estado perfecto, como deciamos ha llegado aqui el alma, se alcanza gran rastro y sabor de ello al modo que vamos diciendo; aunque, como habemos dicho, no se pueda decir.

Oh, almas criadas para estas grandezas, y para ellas llamadas, qué hacéis? En qué os entretenéis? Vuestras pretensiones son bajezas, y vuestras posesiones miserias. Oh miserable ceguera de los hijos de Adán, pues para tanta luz estáis ciegos y para tan grandes voces sordos, no viendo que en tanto que buscáis grandezas y gloria, os quedáis miserables y bajos, de tantos bienes hechos ignorantes e indignos!

FRIDAY
Hosea 4:1—5:7

1 שִׁמְעוּ דְבַר־יְהוָה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַיהוָה עִם־יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין־אֱמֶת וְאֵין־חֶסֶד וְאֵין־דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ׃
2 אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ׃
3 עַל־כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל־יוֹשֵׁב בָּהּ בְּחַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְעוֹף הַשָּׁמָיִם וְגַם־דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵפוּ׃
4 אַךְ אִישׁ אַל־יָרֵב וְאַל־יוֹכַח אִישׁ וְעַמְּךָ כִּמְרִיבֵי כֹהֵן׃
5 וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם־נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה וְדָמִיתִי אִמֶּךָ׃
6 נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת כִּי־אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְאךָ מִכַּהֵן לִי וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם־אָנִי׃
7 כְּרֻבָּם כֵּן חָטְאוּ־לִי כְּבוֹדָם בְּקָלוֹן אָמִיר׃
8 חַטַּאת עַמִּי יֹאכֵלוּ וְאֶל־עֲוֹנָם יִשְׂאוּ נַפְשׁוֹ׃
9 וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן וּפָקַדְתִּי עָלָיו דְּרָכָיו וּמַעֲלָלָיו אָשִׁיב לוֹ׃
10 וְאָכְלוּ וְלֹא יִשְׂבָּעוּ הִזְנוּ וְלֹא יִפְרֹצוּ כִּי־אֶת־יְהוָה עָזְבוּ לִשְׁמֹר׃
11 זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח־לֵב׃
12 עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם׃
13 עַל־רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל־הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ עַל־כֵּן תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם וְכַלּוֹתֵיכֶם תְּנָאַפְנָה׃
14 לֹא־אֶפְקוֹד עַל־בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל־כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי־הֵם עִם־הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ וְעִם־הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ וְעָם לֹא־יָבִין יִלָּבֵט׃
15 אִם־זֹנֶה אַתָּה יִשְׂרָאֵל אַל־יֶאְשַׁם יְהוּדָה וְאַל־תָּבֹאוּ הַגִּלְגָּל וְאַל־תַּעֲלוּ בֵּית אָוֶן וְאַל־תִּשָּׁבְעוּ חַי־יְהוָה׃
16 כִּי כְּפָרָה סֹרֵרָה סָרַר יִשְׂרָאֵל עַתָּה יִרְעֵם יְהוָה כְּכֶבֶשׂ בַּמֶּרְחָב׃
17 חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח־לוֹ׃
18 סָר סָבְאָם הַזְנֵה הִזְנוּ אָהֲבוּ הֵבוּ קָלוֹן מָגִנֶּיהָ׃
19 צָרַר רוּחַ אוֹתָהּ בִּכְנָפֶיהָ וְיֵבֹשׁוּ מִזִּבְחוֹתָם׃ ס
5: 1 שִׁמְעוּ־זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט כִּי־פַח הֱיִיתֶם לְמִצְפָּה וְרֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל־תָּבוֹר׃
2 וְשַׁחֲטָה שֵׂטִים הֶעְמִיקוּ וַאֲנִי מוּסָר לְכֻלָּם׃
3 אֲנִי יָדַעְתִּי אֶפְרַיִם וְיִשְׂרָאֵל לֹא־נִכְחַד מִמֶּנִּי כִּי עַתָּה הִזְנֵיתָ אֶפְרַיִם נִטְמָא יִשְׂרָאֵל׃
4 לֹא יִתְּנוּ מַעַלְלֵיהֶם לָשׁוּב אֶל־אֱלֹהֵיהֶם כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם וְאֶת־יְהוָה לֹא יָדָעוּ׃
5 וְעָנָה גְאוֹן־יִשְׂרָאֵל בְּפָנָיו וְיִשְׂרָאֵל וְאֶפְרַיִם יִכָּשְׁלוּ בַּעֲוֹנָם כָּשַׁל גַּם־יְהוּדָה עִמָּם׃
6 בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת־יְהוָה וְלֹא יִמְצָאוּ חָלַץ מֵהֶם׃
7 בַּיהוָה בָּגָדוּ כִּי־בָנִים זָרִים יָלָדוּ עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת־חֶלְקֵיהֶם׃

Ferdinand of Carthage, Dogmatic letter against the Arians (PLS 4, 34-35)

Tanto melioris testamenti factus est sponsor Iesus! «Et illi quidem plures sunt facti sacerdotes, quia morte prohibebantur perseverare: hic autem quia manet in aeternum, intransgredibile habet sacerdotium: unde et salvos perficere potest eos, qui adveniunt per ipsum ad Deum; semper vivens ad interpellandum pro ipsis.»

In quantum ergo intransgredibile habet sacerdotium, in tantum sacerdos permanet in aeternum: in quantum sacerdos permanet, in tantum homo permanet: in quantum homo permanet, in tantum minor apparet. Aut igitur sacerdotium aliquando finiet, aut minor numquam esse desinet. Sacerdos enim semper est minor Deo, cui est sacerdos.

Duo tamen agit sacerdos; aut interpellat exaudiendus, aut agit gratias exauditus: interpellans, offert sacrificium deprecationis: agens gratias, offert sacrifcium laudis: interpellans, allegat necessitates delinquentium: agens gratias, beneficia enumerat satisfacientibus concessa misericorditer: interpellans, petit veniam reis: agens gratias, congaudere desiderat absolutis.

Sic et Christus habens sempiternum sacerdotium, quem perseverare non prohibet mors, sicut ceteros sacerdotes, interpellavit pro nobis, in cruce sacrificium proprii corporis offerens: interpellat etiam modo pro omnibus, nos ipsos Deo mundum sacrificium fieri cupiens.

Sed cum fuerit in nobis misericordia divina perfecta; cum transierint omnia mala nostra, quando satiati omnibus bonis, nec peccabimus, nec dolebimus, nec inimicum diabolum patiemur, sed in summa pace ac felicitate regnabimus; desinet quidem tunc interpellare pro nobis non habentibus iam quid petere debeamus; nunquam tamen desinet gratias agere pro nobis.

Sicut enim modo per sacerdotem nostrum petimus misericordiam, sic in illa tunc beatitudine constituti, per sacerdotem nostrum offeremus sacrificium laudis. Cuius rei testis apostolus ait: «per ipsum offerimus sacrificium laudis semper Deo.» Quando autem sacerdos esse desinet, per quem sacrificium laudis semper offerimus? an forte sine laude Dei in aeternum vivemus? Sed psalmista dicit: «beati qui habitant in domo tua: in saecula saeculorum laudabunt te.» Si ergo in saecula laudabimus, semper offeremus sacrificium laudis: ut dicit nobis apostolus «per ipsum offerimus sarificium laudis semper Deo.»

Semper ergo erit sacerdos Christus quem possumus offerre sacrificium laudis: semper minor, quia sacerdos. Vemmtamen quia unus est semper Christus, ipse est sacerdos, ipse est Deus, qui cum patre et spiritu sancto a fidelibus adoratur, benedicitur, glorificatur: ipse miseretur, ipse gratias agit, ipse gratiam donat: et sicut ecclesiam suam docuit in quotidianis sacrificiis hanc custodire regulam, ut pro peccatoribus sive adhuc in terra laborantibus sive iam de saeculo recedentibus orationem faciat; pro martyribus vero gratiarum deferat actionem; sic ipse nunc pro nobis, quamdiu miseri sumus, interpellat; cum beatos nos fecerit, gratias aget: et sic in utroque officio sacerdotis intransgredibile sacerdotium sempiternus sacerdos obtinet. Vera quippe est illa sententia quae ponitur ad Hebraeos: «Iesus Christus heri et hodie, idem ipse et in saecula.»

SATURDAY
Hosea 6:1—7:2

1 לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל־יְהוָה כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ׃
2 יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו׃
3 וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת־יְהוָה כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ׃
4 מָה אֶעֱשֶׂה־לְּךָ אֶפְרַיִם מָה אֶעֱשֶׂה־לְּךָ יְהוּדָה וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן־בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ׃
5 עַל־כֵּן חָצַבְתִּי בַּנְּבִיאִים הֲרַגְתִּים בְּאִמְרֵי־פִי וּמִשְׁפָּטֶיךָ אוֹר יֵצֵא׃
6 כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת׃
7 וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית שָׁם בָּגְדוּ בִי׃
8 גִּלְעָד קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן עֲקֻבָּה מִדָּם׃
9 וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים חֶבֶר כֹּהֲנִים דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ־שֶׁכְמָה כִּי זִמָּה עָשׂוּ׃
10 בְּבֵית יִשְׂרָאֵל רָאִיתִי שַׁעֲרִירִיָּה שָׁם זְנוּת לְאֶפְרַיִם נִטְמָא יִשְׂרָאֵל׃
11 גַּם־יְהוּדָה שָׁת קָצִיר לָךְ בְּשׁוּבִי שְׁבוּת עַמִּי׃ פ
7:
1 כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם וְרָעוֹת שֹׁמְרוֹן כִּי פָעֲלוּ שָׁקֶר וְגַנָּב יָבוֹא פָּשַׁט גְּדוּד בַּחוּץ׃
2 וּבַל־יֹאמְרוּ לִלְבָבָם כָּל־רָעָתָם זָכָרְתִּי עַתָּה סְבָבוּם מַעַלְלֵיהֶם נֶגֶד פָּנַי הָיוּ׃

Martin of Leon, Sermon 26, on the Resurrection (PL 208, 938-939)

«Venite et revertamur ad Dominum, quia ipse cepit, et sanabit nos; percutiet et curabit nos.» Hoc loco seinvicem hortantur fideles, ut revertantur ad Dominum bona operando, qui ab eo recesserant prava agendo. Vox ergo ista fidelium est. Quasi dicerent: «Venite et revertamur ad Dominum,» quem relinquimus peccando; «quia ipse cepit pro nobis» incarnando, dum non angelos sed semen Abrahae apprehendit, «et sanabit nos,» revocando scilicet per passionem et resurrectionem suam, captivitatem nostram ad libertatem.

«Percutiet,» ut pius pater flagellando, «et curabit» a vulneribus videlicet peccatorum per poenitentiam. Sequitur: «Vivificabit nos post duos dies.» Omnia haec in Christo completa sunt; quinta namque feria traditus, Parasceve passus, Dominico die circa diluculum resurgens ab inferis remeavit. Iterum dicit: «In die terita suscitabit nos, et vivemus in conspectu eius.» Illis verbis ostenditur Israel et Iudam habituros unum pastorem et regem David, scilicet Christum, qui de genere David secundum carnem ortus est, cum crediderint in eumdem resurgentem Dominum.

«Vivificabit nos,» inquit, «post duos dies,» quibus videlicet iacuit in sepulcro: «Et in die tertia» resurgens a mortuis «suscitabit nos» secum, «et vivemus» curati, vivificati et suscitati tam in praesenti quam in futuro in conspectu eius quo absente mortui iacebamus. «Sciemus,» ipsum videlicet in maiestate Deitatis, vel nunc imitando, vel ad coelos ascendendo, ut cognoscamus Dominum facie ad faciem. Unde dicitur: «Haec est vita aeterna, ut cognoscsant te, solum verum Deum, et quem misisti Iesum Christum.» Spiritu sancto plenus propheta de futuro loquebatur ista, quae nos veraciter per Christum iam cognoscimus esse impleta.

Nobis primus dies est quando renascimur per baptismum, secundus in requiem animarum, tertius in generali resurrectione. Quod autem propheta dicit: «Resurgemus, et vivemus in conspectu eius,» etiam ad eos potest referri qui in inferno captivi tenebantur, et cum illo tertia die resurrexerunt. Iterum propheta subiungit, cum ait: «Quasi diluculum praeparatus est egressus eius.» Diluculum initium est lucis, quo tenebrae fugantur. Ac si apertius diceret: Venite, revertamur ad Christum, quia, sicut surgente diluculo tenebrae noctis fugantur, ita Christo egresso de thalamo virginalis uteri tenebrae peccatorum dissipantur, et lux veritatis apparet.